לפני כמעט שש שנים עזבתי את חיפה ועברתי לתל אביב, כלומר עזבתי את כל מה שהכרתי וידעתי ועברתי לעיר שלא חשבתי שאעבור אליה בחיים. הזהות החיפאית שלי היא מאוד חזקה – עד היום כששואלים אותי מאיפה אני, אני עונה חיפה, למרות שבשש השנים האחרונות אני תיירת בה.

היום, כשאנחנו לקראת מעבר, והאופציות פתוחות אבל לא באמת פתוחות, זה ברור שיש לי רק מקום אחד לחזור אליו. א-ב-ל אני לא לבד, ויש המון שיקולים אחרים שצריך להכניס לתמונה. העבודה של בן הזוג, החינוך של הילד, ואיך אפשר בלי הקירבה למשפחות.

אחרי כמעט שנה וחצי למעבר שלנו מתל אביב לראשון, עיר שנשארה זרה לשנינו ואינה תל אביב או חיפה בהגדרה.

עברנו אליה (כפרה עליה) ממש לפני שיונתן נולד, ואני באמת משתדלת לא לשקוע ולהסתכל על החיים בהומור ובחן (בכל זאת מדובר בראשון לציון), אני חייבת לציין שנושא המעבר לעיר שהיא רחוקה מהמשפחות והחברים שלנו הוא נושא שנשאר קודר בלבד, מלווה בתחושת אכזבה וקושי לדבר או לכתוב אותו.

אז מה עושים? חוזרים לגור קרוב למשפחה? עוברים לגור ליד העבודה של החמוד לו אני נשואה? בודקים איפה יש את החינוך הכי טוב ועוברים לשם? או שהולכים בעקבות הלב ואומרים שיהיה מה שיהיה, ונראה כבר אז מה לעשות?

למרות שמדובר על פניו במעבר שהוא חיובי, ומאפשר התחלה חדשה, מדובר בנושא סבוך שכולל בתוכו המון שיקולים ואמוציות. ביחד ולחוד אנחנו מתעכבים מאוד עם ההחלטה. יש משהו שקשה מאוד, אפילו משתק, בלקבל אותה.

עד עכשיו קיבלתי הצעות לכל כך הרבה מקומות עם הבטחה לאיכות חיים וחינוך מעולה, ובינתיים אני מתמודדת מעולה. על כל חמש דקות ביד-2 אני מבלה עוד עשר דקות בשיטוט באסוס, מרגיעה את הנפש עם העיניים וקונה ברוחי מלתחת קיץ לקיץ שעוד שנייה ונגמר. בינינו, מאז שיונתן נולד ההצתה שלי מאוחרת, אז מזל שקיץ בשביל המלתחה יש כל שנה, והחלטות הרות גורל כמו איפה לגור עוד לא קיבלתי.

אני מודה שאפילו בזמן כתיבת הפוסט הזה ברחתי לקיפול כביסה ובהייה בסטוריז באינסטוש, כי הנושא מעיק לי על הנשמה ומדיר שינה מעייני בלילות.

אז לחזור לחיפה עיר ילדותי הוא המעשה הנכון? במרחק של שנים יש אידיאליזציה לאנשים, למקומות, לחוויות. למרות שברור שהכל השתנה, אני מקווה שנצליח להחליט ולעבור בקרוב, ואז, אחרי הפריקות והטיול המחייב לאיקאה, אוכל לחזור וללהג על שטויות שברומו של עולם.

אז איך אתם הייתם מחליטים איפה לגור? מהי מערכת השיקולים שלכם למגורים?