איך לא עשיתי לימונדה מלימונים מהקורונה ושרדתי לספר.
אתחיל בנימת הערצה לכל מי שמצליח להפוך את חייו ליותר טובים, עקב משבר הקורונה.לא טוענת שאין דברים טובים, אבל בין זה לבין למנף את חיי לדרך אחרת, שונה שכולה טוב, המרחק רחוק – עד לא קיים.
נכון, קיימת דעה שיכול להיות יותר גרוע, המשפט שחוזר הכי הרבה – אחרי לימונים ולימונדה, אין ספק כי מערכת הבריאות סבלה מהזנחה שנים רבות, המשק מתפרק, אלימות שוברת שיאים, חוסר תכנון וקיום אסטרטגיה, הנחיות לא ברורות או שפשוט הן פתח לאסונות, למידה מרחוק במערכת מיושנת – שלא התקדמה והכינה את עצמה לשעת פעולה.
אז איפה אני, אנחנו, הבית – הבית פה, אנחנו פה, עם פחות ופחות סבלנות (אני) הרבה יותר טרדות (החצי והסלע של הבית) הרבה דברים חדשים עמדו לקרות, הרבה דברים לא יחזרו והרבה דברים נשארו בסימן שאלה…
ברגע שהכל התחיל שחררתי את העתיד לבוא, זה היה כואב מידי לאחוז בו, הפכתי במקום זה ושדרגתי בכמה רמות את המומחיות שלי בהזמנות און ליין, כישוריי הבישול והאפייה, בידור ואמא במשרה מלאה.
אז כיצד הקורונה תפסה אותי? היא תפסה וזרקה אותי למקום פחות חיובי בחיי. כמו בתקופה שלאחר הלידה של יונתן, עם המעבר, חודש קודם ללידה לעיר חדשה, המציאות החדשה והשונה שהגיעה לחיי.גרמה לי לתחושה של חזרה לנקודת האפס שממנה צמחתי וגדלתי מתוך קושי ובהרבה כוח רצון. לקח לי חודש להבין שהיום אני לא עומדת בנקודת האפס ולמעשה גם אז לא עמדתי בה.
החיים שלנו נעים קדימה, גם אם בצעדים קטנים ואולי פחות מורגשים. אז הנה אני כותבת פוסט ולוקחת צעד קטן קדימה בחזרה לשגרה ובתוך מציאות חדשה.